הרבנית מרת לאנא יעקובוביץ ע״ה, נולדה בכ״ט טבת ה’תרפ״ט (1929) וגדלה כילדה מאושרת במשפחת ויינברגר, בעיר גרוסוורדיין, הונגריה. אביה הגאון הרב יונה אלימלך וויינברגר והאמא מרת מירל, גידלו אותה יחד עם חמשה אחים ואחות מבוגרת ממנה.

לצד הגדלות בתורה ובחסידות, היה בבעלותם בית חרושת שהיה מפעל גדול לדגים. הם היו מייבאים דגים מסוגים שונים מנורבגיה ומשבדיה, והיו מעבדים אותם למעדנים שונים של דליקטס. בעיר היו הרבה יהודים, והיתה המרכז העולמי של חסידות ויזניץ המעטירה תחת ההנהגה של כ״ק האדמו״ר האהבת ישראל מויזניץ, שגם בא לבקר ולנוח בחצר הגדולה של הבית המטופח של משפחת ויינברגר.

ההורים היו בעלי צדקה וחסד גדולים, ופיזרו צדקה לכל היהודים בעיר או אלו שבאו מחוץ לעיר לבקש עזרה. האבא היה קם בשעה 4 בבוקר ללמוד תורה, ורק אז יוצא להתפלל וליום עבודה ארוך.

לקראת סוף המלחמה האכזרית, מלחמת העולם השנייה, אחרי כמעט 5 שנים של שואה איומה, הגרמנים ימ״ש החליטו לטפל גם בחצי מיליון יהודי הונגריה. בהתחלה הם דחפו את כל היהודים לתוך גטו. והבית של ההורים היה דווקא בתוך הגבולות של הגטו.

את בית החרושת הם מיד החרימו ועשו שם את המפקדה הראשית שלהם. אחר כך החלו לשלוח את היהודים ברכבות למחנות המוות.

המשפחה נשלחה למחנה אושוויץ יחד עם מאות אלפי יהודים, קדושים וטהורים. האבא והאמא, 2 אחים, האחות הגדולה רבקה עם 2 הילדים הקטנים שלה כולם נרצחו ונשרפו – ה’ יקום דמם – במיתה נוראה, על ידי הנאצים ימח שמם.

כשמרת לאנא הגיעה לאושוויץ עמד שם ד״ר מנגלה הידוע לשמצה, וסימן מי הולך לצד ימין ומי הולך לצד שמאל. מי לחיים – כי הוא מסוגל לעבוד ולהיות כוח יצרני, ומי למוות – כי הוא צעיר מידי או מבוגר מידי. לידה של לאנא היתה בת דודה שלה, שהיתה בת 18, והיא ידעה שהיא תלך למחנה העבודה ולא למשרפות.

אז היא אמרה לבת דודתה שהיתה רק ילדה בת 14, תמתחי את עצמך גבוה כמה שאת יכולה ותגידי להם שאת גם בת 18 כמוני. וככה היא החזיקה אותה ביד וסחבה אותה איתה לצד השני. ופשוט הצילה לה את החיים.

כשהבת דודה הזו הגיעה מצ’כסלובקיה, וסיפרה מה שהם שומעים שעושים ליהודים בכל אירופה, ההורים וכל המשפחה סירבו להאמין שיכול להתרחש כזה דבר. הם אמרו לה שהיא בטח מדמיינת ומשקרת. כל כך בלתי מציאותי היה להאמין שכזה דבר יכול לקרות. ועכשיו הבת דודה הזו ממש הצילה אותה והיתה איתה כל הזמן.

הרבה ייסורים ועינויים נוראים, עברה מרת לאנא במחנה העבודה אושוויץ, בידי הנאצים. אחד הדברים שהיא שמרה עליהם במסירות נפש, היה שלא לחלל את השבת גם במציאות האיומה והנוראה. היא היתה הולכת לבית חרושת שם היתה צריכה לתפור בגדים, והיתה מפילה את המחטים כל הזמן על הרצפה בין הרגליים כדי לא לעבוד חס ושלום.

היא ידעה שאם היא תיתפס חס ושלום, הם יהרגו אותה, אבל המסירות נפש הזו המשיכה כל הזמן. כל ימי חייה, יום השבת היה אצלה יום מיוחד. קודש להליכה לבית הכנסת, ובמשך כל היום הרבתה באמירת תהלים, פרקי אבות, השתתפות בשיעורים וכדומה.

במשך כמעט שנה היתה במחנה הנורא, מחג השבועות 44 עד יום השחרור של המחנה על ידי הצבא האדום של רוסיה בשנת 1945. לפני שהרוסים הגיעו, הגרמנים ימ״ש שידעו שהם הולכים להפסיד הוציאו את כל האסירים והאסירות לצעדת המוות. הם הכריחו את כולם ללכת קילומטרים ארוכים, כל מי שקצת הלך לאט או ניסה לנוח בצד הם ירו בו מיד למוות.

מרת לאנא היתה מאוד חלשה, אבל הבת דודה שהייתה מבוגרת ממנה ב-4 שנים פשוט סחבה אותה כל הדרך, כדי שלא תתמוטט חס ושלום. אחרי המלחמה, ניסתה לחזור הביתה למצוא את שאר בני המשפחה. היא לא ידעה כל הזמן מה עלה בגורלם.

לימים סיפרה, שהדבר היחיד שהחזיק אותה בחיים, היתה התקווה שעוד מעט היא תחזור ותראה את אבא ואמא שלה, את אחותה ואת האחים שלה. לאט לאט היא גילתה את גודל האסון, היא הבינה שהיא יתומה גם מאבא וגם מאמא.

שהאחות שלה והילדים הקטנים נהרגו, וכך גם שני האחים שלה חיים הי״ד ואליעזר הי״ד. רק שלושה אחים שרדו את התופת, יהודה, דוד ויעקב, ויחד עשו את הדרך הארוכה באוניית מעפילים מאירופה המדממת לארץ ישראל.

הבריטים לא הסכימו לקבל את הניצולים, את היהודים… ושלחו אותם למחנה מעצר… בקפריסין. רק בשנת 1948 הם שוחררו משם, וזכו להגיע לארץ הקודש.

היא הגיעה לעיר בני ברק, שם היא השתלבה בחיים של העיר הקטנה, והתחילה לעבוד בארגון אגודת ישראל בתור מזכירה. היא התיידדה עם גיטה הבת של הגאון החסיד הרב יעקב לנדא שהיה הרב של העיר, והפכו לחברות נפש לכל החיים. אחד מחברי הכנסת של אגודת ישראל, הגיע לאנטוורפן כדי לאסוף כסף, ושם ראה עלם חמודות, דמות מרשימה של עובד ה’ בכל רמ״ח ושס״ה, שמאוד מצא חן בעיניו, והציע את השידוך בינה ובין הרב נחום אברהם יעקובוביץ (אוהר).

ר’ נחום אברהם נולד וגדל באנטוורפן, אבל במלחמה ברח לצרפת, שם התחבא ביערות יחד עם עוד קבוצה של צעירים יהודיים, תחת הנהגתו של הגאון החסיד הרב זלמן שניאורסאהן, בן דודו של הרבי, ובחסדי שמיים ניצל, וחזר לאנטוורפן. בחודש אדר התשי״ד (1954) הם נהיו חתן וכלה, וביום כ״ף מרחשוון התשט״ו היתה חתונה גדולה בארץ.

נהגה לומר שתמיד צריך לזכור, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילינו מידם. מהרשעים הארורים לא נשאר זכר, אבל עם ישראל חזק, ועם ישראל חי. וכשרואים את מה שקורה היום בעם היהודי בכל העולם, מבינים שהעם היהודי ניצח בסופו של דבר.

זכתה לגדל דור ישרים מבורך. עסקה בחסד, במתן בסתר, ובעזרה לנזקקים במסירות כל ימי חייה, בק״ק אנטוורפן בלגיה, במשך כל שנות חייה.

תנצב״ה